<h1>הבתים — שערי המלאכות האסורות ביום השבת שער תשיעי</h1>
<h2>דף יט.</h2>
השום והבוסר והמלילות שרסקן מבעוד יום, אם מחוסרין דיכה אסור לו לגמור דיכתן בשבת, ואם מחוסרין שחיקה ביד מותר לו לגמור שחיקתן בשבת [לפיכך מותר לגמור שחיקת] הריפות בעץ הפרור בתוך הקדרה בשבת אחר שמורידין אותה מעל האש. לר"ם. ויש מי שאמר שחיקת בעלי בסבוב. ויש מי שאמר אם נתרסקו מבעוד יום ואינם מחוסרין אלא שחיקה או סחיטה [מותר] לטעון עליהם דבר כבד סמוך לחשכה כדי שיזובו מימיהם משתחשך. ופסק הר"ם עיקר. יש מי שכתב שמותר לסחוט הבוסר שרסקו מבעוד יום, ששום ובוסר ומלילות דרכן להוציא מהן המשקה ולטבל בהן, ומותר לסחטן ולעשות כל מה שראוי הואיל ואינן מחוסרין [אלא] דיכה. ויש מי שאמר שדרך אלו להאכל אחר הריסוק והדיכה בלא סחיטה, ואין מותר לסחוט הבוסר המרוסק אעפ"י שאין מחוסר [אלא] דיכה. ודעתנו נוטה להתיר. ומכל מקום טוב להחמיר.
<h2>דף נא:</h2>
אין מרסקין את השלג ואת הברד בשבת שיזובו מימיו, אבל הוא נותן לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש. הר"ם הביא זה בענין מפרק וכתב אבל מרסק הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה. והר"ש כתב מפני שהוא כמוליד. וכתב הרב בעל התוספות מכאן למדנו שאסור לרחוץ ידיו בשלג. לפי שממחה בידים והוא מוליד, וכן נראה. וכתב הרב בעל התרומה אסור להפשיר הטפלה כנגד האש, לפי שהשומן הקרוש נמחה ונעשה צלול, והוא נולד. ויש מחכמי צרפת שהתירו דבר זה במקום רחוק מן האש שלא יבא לידי יד סולדת, ואינו דומה למרסק מפני שאינו מוליד בידים, וזה נראה. ממה שכתבו הנה ענין מוליד לא ירדנו לסוף דעתם, כי אם משום נולד אין מוקצה בנולד. וענין איסור הולדה לא ידעתי תחת איזה אב יהיה, אם לא משום מפרק כמו שביאר הר"ם.
<h2>דף עג.</h2>
המעמר אוכלין אם לאכילה שיעורו כגרוגרת, ואם לבהמה שיעורו כמלא פי גדי, ואם להסקה שיעורו כדי לבשל ביצה קלה. לר"ם. המקבץ דבילה ועשה ממנה עיגול או שניקב תאנים והכניס החבל בהם עד שנתקבצו גוף אחד, הרי [זה] תולדת מעמר וחייב. וכן כל כיוצא בזה. לר"ם.
<h2>דף עג:</h2>
הזורק פסת רגבים בדקל והשיר מן התמרים אינו חייב משום תולש ולא משום מפרק, שאין דרך תלישה בכך ואין דרך מפרק בכך, אבל אסור לעשות כן, מפני שנראה כתולש או כמפרק. וענין מפרק בכאן ביארו קצת מחכמי צרפת שעל התמרים יש קליפה עליונה וכשמסיר התמרים מפרק אותה. ויש מי [שביאר מפני] שמפרק התמרים ממקום חיבורם.
וכן אין מקבצין את המלח וכיוצא בו מפני שנראה כמעמר. לר"ם. כתב הרב בעל השלמה המוציא את המלח מבית המשרפות וקבצה ועשה ממנה תל חייב משום מעמר. ודברי הר"ם נראין לנו עיקר, שאין עימור אלא בגידולי קרקע. אבל מכל מקום איסור יש בו מפני שנראה כמעמר.
יש מן הגדולים שכתב שאין עימור אלא בשדה אבל מעמר עמרים בבית פטור. ויש מי שאמר כל זמן שמתכוין לעמר באיזה מקום שהוא חייב. אבל כשאין מתכוין לעמר כדרך שמעמרים אלא שמעמיד ערימה בלא כיוון פטור. והר"ם לא ביאר מזה דבר. ויראה לי שדעתו שכל מעמר ערימה בשבת חייב. וכן נראה.
הדש כגרוגרת חייב. ואין דישה אלא בגידולי קרקע. והמפרק הרי זה תולדת הדש. החולב את הבהמה חייב משום מפרק. לר"ם. יש מן הגדולים שאמר שמפרק תולדת גוזז. ויש מי שאמר (שחובל) שחולב תולדת ממחק שממחק הדד ומחליקו.
<h2>דף עה.</h2>
החובל בבהמה שיש לה עור חייב משום מפרק, והוא שיהא צריך לדם החבורה. אבל אם נתכוין להזיק בלבד פטור מפני שהוא מקלקל ואינו חייב עד שיהא בדם או בחלב שיוצא כגרוגרת. בד"א בחובל בבהמה וחיה וכיוצא בהם. אבל החובל בחבירו אעפ"י שנתכוין להזיק חייב מפני נחת רוחו שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו והרי הוא כמתקן ואעפ"י שאינו צריך לדם שהוציא ממנו חייב. שמונה שרצים האמורים בתורה הם שיש להם עורות לענין שבת כמו חיה ובהמה ועוף. אבל שאר שקצים ורמשים (אינם) [אין] להם עור, לפיכך החובל בהם פטור. ואחד החובל בהמה חיה ועוף או בשמונה שרצים ועשה בהם חבורה (והיוצא) [והוציא] מהם דם או שנצרר הדם אעפ"י שלא יצא חייב. לר"ם. כתב הר"ש חובל חייב משום נטילת נשמה. דברי הר"ם עיקר. ויש מן הגדולים [שכתב] הצד חלזון והפוצעו חייב שתים אחת משום צד ואחת משום דש. ולא נתברר לנו דעת הר"ם בזה, שהוא כתב שאין דישה אלא בגידולי קרקע. ופסק שחובל וחולב חייבין משום מפרק. ואולי אי אפשר שיתחייב בפוצע חלזון משום מפרק כיון שלא מצינו בחובל בדג שהוא חייב. נתברר יותר מן הביאור הזה ברחבה.
<h2>דף צה.</h2>
החובל בבהמה שיש לה עור חייב משום מפרק, והוא שיהא צריך לדם החבורה. אבל אם נתכוין להזיק בלבד פטור מפני שהוא מקלקל ואינו חייב עד שיהא בדם או בחלב שיוצא כגרוגרת. בד"א בחובל בבהמה וחיה וכיוצא בהם. אבל החובל בחבירו אעפ"י שנתכוין להזיק חייב מפני נחת רוחו שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו והרי הוא כמתקן ואעפ"י שאינו צריך לדם שהוציא ממנו חייב. שמונה שרצים האמורים בתורה הם שיש להם עורות לענין שבת כמו חיה ובהמה ועוף. אבל שאר שקצים ורמשים (אינם) [אין] להם עור, לפיכך החובל בהם פטור. ואחד החובל בהמה חיה ועוף או בשמונה שרצים ועשה בהם חבורה (והיוצא) [והוציא] מהם דם או שנצרר הדם אעפ"י שלא יצא חייב. לר"ם. כתב הר"ש חובל חייב משום נטילת נשמה. דברי הר"ם עיקר. ויש מן הגדולים [שכתב] הצד חלזון והפוצעו חייב שתים אחת משום צד ואחת משום דש. ולא נתברר לנו דעת הר"ם בזה, שהוא כתב שאין דישה אלא בגידולי קרקע. ופסק שחובל וחולב חייבין משום מפרק. ואולי אי אפשר שיתחייב בפוצע חלזון משום מפרק כיון שלא מצינו בחובל בדג שהוא חייב. נתברר יותר מן הביאור הזה ברחבה.
<h2>דף קג.</h2>
המעמר אוכלין אם לאכילה שיעורו כגרוגרת, ואם לבהמה שיעורו כמלא פי גדי, ואם להסקה שיעורו כדי לבשל ביצה קלה. לר"ם. המקבץ דבילה ועשה ממנה עיגול או שניקב תאנים והכניס החבל בהם עד שנתקבצו גוף אחד, הרי [זה] תולדת מעמר וחייב. וכן כל כיוצא בזה. לר"ם.
<h2>דף קז.</h2>
החובל בבהמה שיש לה עור חייב משום מפרק, והוא שיהא צריך לדם החבורה. אבל אם נתכוין להזיק בלבד פטור מפני שהוא מקלקל ואינו חייב עד שיהא בדם או בחלב שיוצא כגרוגרת. בד"א בחובל בבהמה וחיה וכיוצא בהם. אבל החובל בחבירו אעפ"י שנתכוין להזיק חייב מפני נחת רוחו שהרי נתקררה דעתו ושככה חמתו והרי הוא כמתקן ואעפ"י שאינו צריך לדם שהוציא ממנו חייב. שמונה שרצים האמורים בתורה הם שיש להם עורות לענין שבת כמו חיה ובהמה ועוף. אבל שאר שקצים ורמשים (אינם) [אין] להם עור, לפיכך החובל בהם פטור. ואחד החובל בהמה חיה ועוף או בשמונה שרצים ועשה בהם חבורה (והיוצא) [והוציא] מהם דם או שנצרר הדם אעפ"י שלא יצא חייב. לר"ם. כתב הר"ש חובל חייב משום נטילת נשמה. דברי הר"ם עיקר. ויש מן הגדולים [שכתב] הצד חלזון והפוצעו חייב שתים אחת משום צד ואחת משום דש. ולא נתברר לנו דעת הר"ם בזה, שהוא כתב שאין דישה אלא בגידולי קרקע. ופסק שחובל וחולב חייבין משום מפרק. ואולי אי אפשר שיתחייב בפוצע חלזון משום מפרק כיון שלא מצינו בחובל בדג שהוא חייב. נתברר יותר מן הביאור הזה ברחבה.
<h2>דף קכח.</h2>
המולל מלילות מולל בשנוי כדי שלא יראה כדש, לר"ם. לפי הנראה מן ההלכה ודעת הרי"ף מותר למלול בשנוי אפילו תבואה וקטנית. והרב בעל המאור כתב שבשבת אסור אפילו בשנוי, שלא התירו אלא בחבלי תלתן כגון סיאה אזוב וקורנית. ונראין דברי הרי"ף והר"ם, וכן דעת הראב"ד.
<h2>דף קמג:</h2>
הסוחט את הפירות חייב משום מפרק ואין חייבין מן התורה אלא על דריכת זיתים וענבים בלבד. ומותר לסחוט ענבים לתוך האוכל, שמשקה הבא לאוכל אוכל הוא, ונמצא כמפרק אוכל מאוכל. אבל אם סחט לכלי שאין בו אוכל הרי זה דורך וחייב. והחולב לתוך האוכל או היונק בפיו פטור, ואינו חייב עד שיחלוב לתוך הכלי. כתב רבינו חננאל שאסור לסחוט ואפילו לתוך הקערה שיש בה אוכל. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר, וכן כתבו רבינו האיי והרי"ף. ויש מי שאמר שלא התירו זה אלא ביום טוב. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר. ולחלוב את הבהמה אסור אפילו לתוך קדירה שיש בה אוכל, מפני שהבהמה מוקצה מחמת איסור (סחיטה) [שחיטה]. ויש מי שמתיר אם יש לו חולה מבעוד יום. והר"ז ז"ל כתב שאפילו אין לו חולה מותר, שאין איסור מוקצה בחלב שדעתו [עליו] מאתמול. מותר לסחוט כבשין ושלקות לרכך גופן אבל להוציא מימיהן אסור. ומותר לסחוט דג לצירו לתוך כלי שיש בו אוכל, אבל לא לתוך כלי שאין בו אוכל. ויש מי שמתיר אפילו לתוך כלי שאין בו אוכל. והראשון עיקר.
המדבק פירות עד שיעשו גוף אחד חייב משום מעמר לפיכך מי שנתפזרו פירות בחצרו מלקט על יד על יד ואוכל. אבל לא לתוך הקופה כדרך שהוא עושה בחול, שמא יכבשם בידו בתוך הקופה ויבוא לידי עימור לר"ם. יש מי שכתב שלא אסרו דבר זה אלא כשנתפזרו בחצר שיש בו עפר וצרורות מפני שנראה כבורר. אבל אם נתפזרו בבית או במקום שאין שם עפר וצרורות מותר. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר.
<h2>דף קמד:</h2>
סוחטין בפגעין ובפרישין ובעוזרדין מפני שאינן בני סחיטה. ויש מי שאמר שאין סוחטין תרדין למשקה, הואיל וחשב למשקה בטל מהם דין אוכל. וכן הדין בפגעין ופרישין. ולא התירו לסוחטן אלא לרכך גופן. וכן דעת הר"ש. ויש מי שמתיר בתרדין הוא שאומרים כן מפני שמקצת בני אדם סוחטין אותן למשקה, מה שאין כן בפגעין ובפרישין וכיוצא בהם. וזה נראה עיקר. ואסור לסחוט תותים ורמונים הואיל ומקצת בני אדם סוחטין אותם [כמו] זיתים וענבים, שמא יבוא לסחוט זיתים וענבים. משקים היוצאים מעצמן אם של ענבים וזיתים הם אסורין בין שעומדין לאכילה בין שאינן עומדין לאכילה. ואם של תותים ורמונים, אם עומדין לאכילה מותרין, ואם למשקין אסורין. ואם הכניסן בסתם הרי הם כאילו הכניסן למשקין. ואם של שאר מיני פירות אפילו עומדין למשקה מותרין. שהרי מותר לסוחטן לכתחלה.
<h2>דף קמה:</h2>
זיתים וענבים שרסקן מערב שבת ויצאו מהן משקין מעצמן מותרין. וכן חלות דבש שריסקן מערב שבת משקין היוצאים מהם מותרין שאין כאן שום גזירה שכבר ריסקן מערב שבת. [לשון ] הר"ם.
